X

הרשמה לאמנים, הרכבים ולהקות בלבד



לסיום ההרשמה עליכם לאשר ולהסכים לתקנון האתר

שיחזור סיסמה שאבדה


חדשות מתפרצות

אלבומים 2016: מגזין מוזינג בוחר את 30 אלבומי השנה הטובים ביותר

מערכת מוזינג 21:35:59 18/12/16  תגובות


זו היתה שנה של מהפכות פוליטיות, שנה מדממת (אבל מצד שני ממתי הן לא מדממות?). שנה בה נפרדנו מכמה דמוית מפתח בעולם המוזיקה במאה האחרונה, שנה של התקפים פסיכוטיים, שנה בה אמני הפופ מרדו בפופ. שנה שהרוקנרול חזר למרכז הבמה וההיפ הופ הפך להיות הז'אנר המוביל במצעדים. שנה מלאה באלבומים מצוינים. 

חברי מערכת מוזינג מגזין מוזיקה מציגים את 30 האלבומים הנבחרים שלהם לשנת 2016. משתתפים: איתן חזן, נתן ינקוביץ', יהונתן גיסין, עדי דגני, שי ראב, ניב אנגרסט, שי פוגל, בועז עובד שלום, יואל פלדמן, ליטל מייזל.

 
 

Beyoncé
"Lemonade"

ביונסה הוציאה את “Lemonade” ולימדה את כולם שאם בעלך בוגד בך עם חבילת לימונים כדאי שתעשי מזה לימונדה. המלכה הרשמית של עולם הפופ הוציאה באפריל את אלבומה הבועט והשונה. אחרי שספגה הרבה ביקורות על הסינגל הראשון ששיחררה, “Formation”, שיש שאמרו שהוא מסית לתקיפת שוטרים, הגיעה Beyoncé עם אלבום שלם וחצוף הרבה יותר ממה שחשבנו. האלבום לווה בסרט שהוקרן ב- HBO שהוא בעצם האלבום הגרפי (בדומה לאלבום הקודם שלה).
למי שציפה לקבל שירי פופ קצביים עם נגיעות R&B, גילה שלביונסה נמאס והיא רוצה להראות לעולם שהיא יכולה להשאר רלוונטית No Matter What. ואתם יודעים מה? זה הצליח לה. היא יצאה בסיבוב הופעות שנמכר מראש כמעט לכל מקום, היא הופיעה במחרוזת madly כמעט בכל טקס פרסים אפשרי כולל הופעה היסטורית בטקס ה- CMA בו הופיעה ביחד עם בנות הדיקסי צ׳יקס, היא הצליחה ליצור באזז מאוד רציני על האלבום בזכות שורה אחת קטנה ״Backy with the good hair” ובעצם הוכיחה לכולם Who run’s the world. ביונסה מצטערת אבל היא ממש לא מתנצלת על האלבום וגם למעריצים שהיה קשה לאכול את האלבום הזה (כולל עבדכם הנאמן) אחרי האזנה שנייה ושלישית אני חייב להודות שמדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שייצאו בזמן האחרון. (שי פוגל)




Wild Beasts
"Boy King"

חיות הפרא יצאו מגדרן בקיץ האחרון בכך שהוציאו את האלבום הכי שונה על גדר הלא טריוויאלי שלהם עד כה - BOY KING. להקת האינדי רוק הבריטית Wild Beasts סטו באלבום הזה מדרך הגיטרות הלינארית שלהם והפכו את התקליט שלהם למכונת אלקטרו פאנק קצבית ומעגלית. דבר דומה קרה גם ל- Aracde fire ביי דה וואי. זהו אלבום קל מאוד לעיכול ברמת הסאונד למי שצד בפעם הראשונה את חיות הפרא הללו. ילד מלך אלבומם החמישי של Wild Beasts הוא אלבום הרבה יותר פופי, קצבי אבל יש בו טקסטים לא פשוטים המעלים את השאלה האם מדובר בגבריות מודרנית ושנאת נשים או מחאה מקודדת נגד תרבות האונס. שירים כמו “Get My Bang” הופכים את הקערה על פיה עם משמעות כפולה בכל הקשור בהפקרות מטונפת. האלבום הזה אינו מתכתב עם קודמיו. הוא יותר ביטי אבל יותר נוקב. לא מומלץ לילדות בגיל של עדי ביטי. זהו אלבום שתמצאו את עצמכם מאזינים לו מההתחלה עד הסוף מבלי לשים לב שעשיתם זאת שוב ושוב. (יהונתן גיסין)


Jeff Beck
"Loud Hailer"

יחד עם הטיפול ההפקתי הכל כך מקצועי, בו כל שיר זוכה ליחס אמיץ ונכון, האלבום Loud Hailer של Jeff Beck ראוי לשבח. רק ג'ף בק, הוא ולא אחר, יכול לשחרר אלבום כל כך מגוון ונועז, המתהלך כטווס גאה בין קצוות וסגנונות רחוקים. אמנם אין פה הרבה חדשנות ושום גלגל לא הומצא, אבל התחושה האישית שלי היא שג'ף בק הצליח ליצור שלם אמיתי מסך חלקים כל כך שונים. פאזל שלא היה מתחבר לעולם בידיים אחרות. אבל כשמדובר בג'ף בק הכל יכול לקרות. באלבומו החדש Loud Hailer, הגדיל לעשות בק והפך עצמו לכמעט יחיד בין חבורת נשים חזקות, ובראשן הזמרת רוזי בונס, לה נתן להיות הכוכבת בחזית. בעולם שיצר לאחר קריירה ענפה וארוכה, כל היקום בהרמוניה אחת. אז מה כבר הפלא בעוד אחד-עשרה שירים נהדרים? ג'ף בק גורם לנו פעם אחר פעם לפתוח את האוזניים ולפרוץ את גבולות התיוג בו אנו רגילים כל כך. מוסיקה היא עסקת חבילה, וזה בדיוק הפלא באלבום הזה. (יואל פלדמן)


kanye West
"The Life Of Pablo"

כנראה שקנייה ווסט ממש רצה להיכלל בסיכומי שנה של 2016, אז הוא עשה את כל הבלאגן הזה, אתם יודעים, חדרים מרופדים, חליפות משוגעים וכדומה. אז הנה, שכנעת אותי, "The Life Of Pablo" אולי האלבום הכי מבולגן ולא ברור של קנייה, ועם זאת, יש שם כמה יציאות שמוכיחות שהגבול בין טירוף לגאונות הוא דק כמו הבדים שקים לובשת לפרמיירות. FADE הוא ללא ספק דוגמא ליציאה שכזאת, גם בלי הקליפ (אל תצפו במשרד). המסר העיקרי של האלבום הזה נמצא בשיר I LOVE KANYE, בגדול הוא צודק – הוא היה כאן לפני כולם, ממש כמו אלוהים. (עדי דגני)



Angel Olsen
"My Woman"

יש משהו מהפנט באמן שבוחר לשים קלוז-אפ של הפנים שלו עם רקע חלק בעטיפת אלבום - רמת החשיפה הזאת מהווה לרוב הכנה למה שמחכה בפנים. עולים לראש רק אלבומי מופת: הראשון של אביתר בנאי והשני של אמדורסקי, דרך הראשון של ג'יימס בלייק והרשימה לא נגמרת. כך גם הפנים של אולסן מופיעות במבט צדדי וחודר, וזו לא הסיבה היחידה שבגללה צריך להצמיד את המילה 'מופת' לאלבום הזה. בנוי היטב כמו תקליט ויניל, החצי הראשון מכיל שירים ליום טוב שבו רוצים לנענע את הראש בהסכמה, והחצי השני מיועד לסוף יום שבו הראש מורכן בהכנעה. השלם, מהווה עשרה שירים שנעים בין פולק אמריקאי לאינדי בריטי, אבל העומקים שאנג'ל צוללת אליהם אפלים בהרבה מהאופי שההגדרות הללו מרמזות עליהן. אם צריך לבחור אלבום אחד להתעמק בו מתוך מבול אלבומי השנה – לא הייתי מפספס את אולסן. (שי ראב)




Metallica
"Hardwired... to Self-Destruct"

מלכת המטאל בקאמבק של השנה. מאז הצלחתו המסחררת והכיוון החדש של האלבום השחור (שנת 1991) משהו קרה שם. יצאו מס' לא מבוטל של אלבומים, אבל משהו הלך לאיבוד ולא עבד כמו שצריך. חלקם הניבו כמה שירים חביבים, אבל מטאל זה כבר לא היה. באלבום הקודם Death Magnetic הורגש תחילתו של תהליך חזרה לסאונד המוכר והאהוב שלהם. וכעת, הגיעה ההפתעה האמיתית. הדאבל בס של לארס אולריך, הסולואים של קירק האמט, והשירה הנהדרת של ג'יימס הטפילד, חוזרים למקורות, ומראים לנו למרות גילם המופלג איך נשמע מטאל, זועם, בועט, ואגרסיבי. האלבום Hardwired... to Self-Destruct הינו אלבום כפול ומכיל 13 רצועות ארוכות, מה שאפיין את האלבומים שיצאו בתחילת דרכם. יחסי הציבור שליוו את האלבום טרום צאתו היו מקוריים, ועוררו ציפיות. יום לפני יציאת האלבום, כל שעתיים הועלה קליפ חדש לערוץ ה-YouTube של הלהקה, כך שניתנה האפשרות להאזין לכל האלבום במלואו במקביל להפצתו הפיזית בחנויות התקליטים, ולהנות מקליפים מושקעים בו זמנית. אותה Metallica שיצאה בתביעה כנגד אתר שיתוף הקבצים "Napster" מגישה לנו היום את אלבומה החדש ללא תשלום. Welcome Back! We miss U!
(ניב אנגרסט)



Drake
"Views"

זאת הייתה השנה של דרייק, לא רק שהוא היה לדקה וחצי עם ריהנה ואני כבר פנטזתי שריהנה תתגייר בשבילו, ואחרי שהם יפרדו – היא תהיה שלי, לא האמנתי בחיים שאמצא את עצמי מתקלטת לבני 40+ שמבקשים ממני את HOTLINE BLING, ואז הוא כבש כל פסגה אפשרית עם ONE DANCE. יש באלבום הזה מכל טוב, אני אוהבת לקרוא לדרייק הראפר הרומנטי, והאלבום הזה הוא די כזה, כנראה שריהנה עשתה לו טוב (גם אם לדקה וחצי), כבר מחכה לאלבום הבא שאמור לצאת אוטוטו (סינגל חדש כבר יש ונקרא FAKE LOVE – חפשו אותו) (עדי דגני)



Anderson. Paak
"Malibu"
 

הבחור הכי מגניב בשכבה השנה היה Anderson. Paak. אלבומו השני הוא עבודת הדוקטורט של הסטז'ר של דר.דרה - עוד אחד עם נקודה בשם. MALIBU שכבש את ליבי הוא שילוב חזק ביותר של פאנק סיקסטיז, סול שנות השבעים, קצת רוק, קצת אלקטרוני, R&B - והכי טוב - הוא מלא בקללות!
פאאק הוא החבילה המושלמת - ילד היפ הופ קליפורני, מתופף מצויין, מפיק אדיר שהתחנך בקולג' הכי טוב למוזיקה אמריקאית על ברכי הדוקטור והדי.ג'י פרימייר. כאשר לאורך כל הדרך הראה ביצים ענקיות ואופי מנצח וחסר פשרות. הראפ שלו מצוין, תוקף את  כל הכיוונים - חותך. הכריזמה אינסופית, הנער הנטוש שהפך לגבר רומנטי אימפולסבי יכול בקלות להפוך לכוכב ההיפ הופ הכי חשוב של סוף העשור, עכשיו כשנראה שקנייה יצא לחופשה. קבלו את הטייני דסק של פאאק והנשיונלס החופשיים ב NPR, לדעתי אחד מההיילטס במוזיקה השנה. ומיד אחריו - עוד הופעה מצוינת. ובואו נראה אם אתם עולים על הסימפול המיוחד בשיר Come Down - (אמ;לק - סימפול של התקווה! ) אם יש לכם הזדמנות - זה הזמן לתפוס הופעה שלו. (נתן ינקוביץ')

 




Kyle Craft
"Dolls of Highland"

אחרי החלל העמוק שהשאירו דיוויד בואי ופרדי מרקורי, החיפוש אחר קול קברטי חדש שישכיח את היגון הפך להיות מסע צלב של ממש. השנה הגיחה התשובה ההולמת למאמצי החיפוש. Kyle Craft ילד המהקלה מהכנסייה הבפטיסטית במיסיסיפי פרץ השנה עם אחד האלבומים הנהדרים שמעלה בסיאנס כמעט מושלם הרבה מאוד קווי אופי שדיוויד בואי הותיר חלל בעולם המוזיקה לאחר מותו. קייל קראפט פורט על רגשות וקלידי מעריצי הרוק הקברטי של שנות ה- 70-80 מזיגי סטארדאסט ועד מופע האימים של רוקי. הוא מעין השילוש הקדוש והמוזר של אלטון ג'ון, דיוויד בואי וטים קארי. הקול והסאונד שלו נודף מנוסטלגיה למוזיקה שהורינו ואנחנו גדלנו עליה. למרות שזה נשמע כמו חיקוי לפעמים זה בהחלט מעורר את כל הרגשות המוזיקליים הנוסטלגיים שלנו. קייל קראפט אמון על הגלאם רוק הכי עכשווי שיש היום בעולם הרוק. מוכשר, שנון ומופק מוזיקלית ברמה גבוה, ממש כמו שפעם ידעו לעשות. אתם עוד תתמכרו אליו. (יהונתן גיסין)



Rihanna
"Anti"

לא יכולתי להתעלם מהאלבום הזה של אהובתי הנצחית רירי. היא העיזה באלבום הזה יותר מבקודמים, Rihanna מוזרה, היא צווחת, היא שורטת את הקול שלה מכל כיוון, ויש לה את האטיטיוד האמיתי והנכון, אין פה להיטי דאנס ענקיים, את זה היא השאירה לשירים מחוץ לאלבום כמו BBHMM ו This is What You Came For עם קלוין האריס, אין ספק שהשיר הכי טוב בעולם הזה הוא Love On The Brain. DROP MIC. (עדי דגני)




David Bowie
"Blackstar"
שנת 2016 נפתחה בסערה מטלטלת עם מקצב הג'אנגל המסעיר הפותח את היצירה הנהדרת הזו, שנוצרה על ידי אחד הכוכבים הנוצצים שידע העולם. בימים ששוחררה היה נדמה כי דיוויד בואי חזר בצורה חדה למרכז הבמה "לעשות סדר" ולהראות לכולם, שוב, מה זה אומר ליצור מוסיקה חדשנית ובועטת. זאת לאחר כמה שנים (ואלבומים) מנומנמות שלו עצמו. לא לקח הרבה זמן, רק 8 ימים לתוך ינואר וסינגל נוסף ("Lazarus") בכדי שנבין שבלאקסטאר של דיוויד בואי הנו אלבום פרידה מובהק. בואי, שהיה כבר מודע לכך שימיו ספורים כשכתב והקליט את האלבום, נשמע בו כואב כפי שכבר הרבה זמן לא נשמע. גם כעס הוא מסגיר בו - "Where the FUCK did Monday go?" הוא זועק בפזמון של "Girl loves me". "לאן לעזאזל נעלמים ימיי??" אני שומע בקולו.
כיאה לו, גבולותיה של היצירה לא נתחמו רק באלבום עצמו, אלא בעוד אפיקים מסתוריים (בדקו את האתר thevillaoformen אשר עלה במפתיע ביום מותו) המהווים עוד רבדים מהיצירה בכללותה. כצפוי, גם בלכתו מן העולם היה בואי מקורי ולא צפוי, כשהפך את יצירתו האחרונה לאוטו-רקוויאם ובאותה עת את מותו לתסריט מציאותי המלווה על ידי פסקול מקורי. אותו פסקול שפתח את השנה המורטאלית הזאת והיווה את אקורד הסיום של היצירה הנצחית ששמה דייוויד בואי. (בועז עובד שלום)

 



A Tribe Called Quest
"We Got It from Here...Thank You 4 Your Service"

איזה מזל יש לשנת 2016. איזה מזל שברגע האחרון, רגע לפני שהשנה מקפלת את עצמה ואת המוסיקה שהתרחשה בה לדפי ההיסטוריה החליטו חברי A Tribe Called Quest להוציא את אלבום הסטודיו ה-6 שלהם לאוויר העולם ולריח ההיפ הופ הכל כך משובח שלהם. החברים הסופר מוכשרים מקווינס ניו-יורק פעילים עוד משנת 85 עם כמה להיטים לא קטנים באמתחתם, אבל הסיפור הגדול באמת מבחינתם זה האלבום הנוכחי שרק מחזק את התחושה שהטרייב היו ועדיין ממובילי ז'אנר ההיפ הופ והראפ-ג'אז.
25 שנה אחרי אלבום הבכורה הם רלוונטים מתמיד, באלבום שמארח בתוכו אמני היפ הופ עצומים כמו קאנדריק לאמר, וקנייה ווסט ומוזיקאים גדולים כגון: ג'ק וויט, אלטון ג'ון, ואנדרסון פאאק. רשימה מכובדת שכזו מעידה על הכבוד הגדול שעולם המוזיקה רוחש לחברים מהשבט. הסינגל הראשון מתוך האלבום הוא פצצת אנרגיה סקסית ומחשמלת שמוציאה את כל הכשרון המטורף של 3 חברי ההרכב בקצב שמזיז את הגוף באנרגיות גבוהות ובטקסט חד ומטריד.
אם קאנדריק עשה את זה ב2015 אז השנה הטרייב לגמרי לקחו את זה מפה, ובהחלט בכמה רמות שירות מעל. אלבום שעוד ידובר עליו רבות. ריספקט! (איתן חזן)




The Rolling Stones
"Blue & Lonesome"
 

העובדה שקית' ריצ'ארדס עדיין מנגן מופיע ונושם - היא טריפ מטורף לא פחות משקית ההרואין הכי חזק שקית' צרך בשנותיו הפרועות. אלו לא רק פלאי הרפואה שחברי הסטונז חייבים להודות להם, אלא גם פלאי הטכנולוגיה והקלטת הסאונד המשופרים שהפכו את האזנה לאלבומם האחרון לחוויה משכרת. תוך שלושה ימים הצליחו חברי המסדר הבריטים להוציא בנונשלנט אלבום שהוא אוסף ה"שיקגו עד טקסס בלוז" הכי טוב שתתקלו בו. אלבום נעים במיוחד שנותן כבוד לבלוז המקורי, מארח את קלפטון לשני שירים (אחד מהם: I can't Quite You Baby הוא האהוב עליי ). זהו אלבום שמציג את יכולתיו האוראליות הנפלאות של מיק ג'אגר על המפוחית ובעיקר מראה שמוזיקה טובה היא באמת חסרת גיל. כל הכבוד לחברי הסטונז שהצליחו לשרוד את 2016 המקוללת, נחזיק לכם אצבעות בשנה הבאה. (נתן ינקוביץ')

 

Frank Ocean
"Blonde"

אלבום מושלם. כמה מושלם? צריכה להתלוות אליו אזהרה שאוסרת לשמוע במקומות הומי אדם מחשש שהאוזניות יתפוצצו מכמות הכישרון – ככה מושלם. היכולת של פרנק אושן לטייל בין סגנונות, מצבי רוח, ואירועים מכוננים מצריכה אינטלגנציה רגשית ועדינות ברמות הגבוהות ביותר. אצל כל אמן אחר, 17 שירים שכל אחד נשמע אחר מהשני יצטיירו כמו אוסף צלילים שהאוזן לא מצליחה להכיל. אצל פרנק אושן, התחושה היא שהוא הגיע לביקור של שעה ארוכה כדי לספר מה עבר עליו בארבע שנים האחרונות מאז האלבום האחרון. כמו מכרה יהלומים שמצריך חפירה למעמקים, כך האלבום מספק הפתעות נעימות בהשמעות חוזרות. נדמה שמדובר באחד היוצרים המעניינים ביותר של תקופתנו. (שי ראב)



 

Mitski
"Puberty 2"
מיצקי היא הגירל קראש שלי של 2016. לא עוד זמרת רוק אינדי, הבחורה החצי יפנית בת 26 אבל יודעת בדיוק מה היא עושה. בקולנוע זה נקרא אוטר, כשניתן לראות באופן מובהק את החתימה והחזון הבלעדי של האמן. מרגישים את זה בקול שלה שממכר וקורע את הנשמה, בטקסטים הלכאורה פשוטים, אבל כשמחברים אותם יחד באלבום הזה מתקבלת ההבנה הכל כך אמיתית ששמחה ועצב קשורים אחד בשני. בין הרצון להשתלב, להרגיש חופשיה מתכתיבי החברה אבל בו זמנית לשלם שכר דירה, היא מחפשת אהבה שלאו דווקא פותרת דברים. 
ולגבי המוסיקה - מכירים את הבחורה הזו ששמה כל מיני פרטי לבוש שונים מאד אחד מהשני אבל איכשהו משלבת אותם שיתאימו לה לנפש? אז זה האלבום הזה. התבגרות 2 משלב שכבות של דרים פופ, גיטרות פאנק, גיטרות סיקסטיזיות, מקצבי אלקטרו איטי והרמוניות קוליות של Mitski (שם אמיתי אגב). בקיצור, מאוהבת. (ליטל מייזל)




Michael Kiwanuka
"Love & Hate"


 אחת הפריצות המשמעותיות של השנה תירשם לעניות דעתי על השם Michael Kiwanuka עם אלבומו השני Love and hate. קיוואנוקה העמיד אלבום סול פאנק אקוסטי משובח שכבר שנים לא נראה כאן. מייקל קיוואנוקה הוא הכוכב הבריטי העולה השנה בז'אנר הסול בעולם וכבר ממהרים להשוות אותו לגדולים ביותר ביניהם מרווין גיי ווקרטיס מייפילד, אבל למען האמת קיוואנוקה והאלבום הזה עומדים הרבה בזכות עצמם. יש פה עדות לאמן סול נדיר והאלבום הזה הוא פשוט המתנה המושלמת למי שאתם אוהבים באמת. השיר Love & Hate הוא אחת הבלדות היפות, הפשוטות והווקאליות של השנה. תאזינו לו בין טיפות הגשם, תמצאו אצלו הרבה היגיון. (יהונתן גיסין)



Radiohead
"A Moon Shaped Pool"

לפני לא מעט זמן קיימתי שיחה עם חבר שמבין דבר או שניים על החיים ושאלתי אותו שאלה שאני שואל את עצמי כבר עשור לפחות: איזה הרכב שקיים ופעיל מוזיקלית היום יהיה גם רלוונטי כאשר הילדים שלנו יהיו מספיק קשובים וחדים להאזין למוזיקה ולהתמסר לה? התשובה הייתה חד משמעית והיא רשומה לכם כאן למעלה בכותרת. אם להיות כנה אז כנראה ששום ניתוח מעמיק מידי או מתחכם מידי לאלבום המופת הזה של רדיוהד לא יעשה עימו חסד ובטח רק ישים אותי במקום נמוך מאוד לעומת אלבום שרבות המילים מלהרחיב. אני חוסך פה במילים שיישאר לכם אוויר לנשימה ל- A Moon Shaped Pool. כי לפעמים צריך פשוט לחוות, להיות בשקט ולתת לצלילים ולקולות לתפוס את המקום העיקרי ולתת להרכב החשוב, המיוחד והאחרון במינו שנשאר ביוניברס לעשות את העבודה החשובה והאמיתית באמת. EPIC. (איתן חזן)



Leonard Cohen
"You Want It Darker"
לאונרד כהן נפטר שבועות ספורים לאחר יציאת אלבומו ה- 14. במהלך מתוכנן, שבטוח לא תואם את אופיו הסוער בעת שהיה צעיר, כהן דאג להפיק לעצמו רקוויאם מושלם, שמסכם את חייו ופועלו של המשורר-פילוסוף הפסימי. אלבום הפרידה הנפלא הופק כאשר הזמר כבר היה מרותק לביתו ובנו מקליט את שירתו ישירות מהמיקרופון למחשב. כמו לא מעט מאלבומיו האחרים של כהן, גם דארקר ממשיך את הדו-שיח שניהל לאונרד כל חייו עם אלוהיו. העצם היהודית מדגדגת כאשר הוא קורא לו "הנני" בשיר הנושא של האלבום. מבחינתי הרגע הזה באלבום הפך את כולו ליצירת מופת יחודית. רגעיו האחרונים של האמן המיוחד הזה הפכו לקסומים ומלאכיים גם בזכות האלבום הנפלא הזה. הסוף ידוע, וכהן הרומנטי, האובססבי, השנון והחד נותר גם בגיל 82 מבצע כנה וחסר פשרות שלמשמע קולו מזדקרות כל השערות הקטנות בגוף. יותר לא ישיר, יותר לא יופיע ויקוד עם כובע פדורה, אבל גוף עבודתו הבלתי נגמר יחפה על חסרונו, לבינתיים. (נתן ינקוביץ')


Skepta
"Konnichiwa"
ג'ו קור, בנו של המנהל האגדי של הסקס פיסטולס מלקולם מקלארן, שרף בנובמבר השנה אוסף מזכרות של הלהקה בשווי 5 מיליון ליש"ט. קורי עשה זאת כהתרסה לאור "חגיגות" ה-40 לפאנק הבריטי שנערכו בבריטיש מוזיאון, ובכך למעשה נעץ את המסמר האחרון בארון. אמן ה-Grime סקפטה, יליד טוטנהאם שבצפון לונדון, אמנם עושה מוזיקה הרחוקה שנות אור מהפיסטולס, אבל הרוח היא אותה רוח. מסתבר שהצמא לשירים שמאתגרים את המוסכמות, את השיטה, את המשטרה – עדיין כאן. אין דרך אחרת להסביר את ההצלחה האדירה של האלבום הרביעי והמעולה של סקפטה, שנכנס אחרי 15 שנים בשולי הגריים אל לב המיינסטרים הבריטי, עד כדי זכייה סנסציונית בפרס מרקורי. ב'קוניצ'יוואה' יש את כל הטוב שיש לגריים להציע: ביטים מלוכלכים ושמנים, הפקה מחוספסת שמותירה ניחוחות של פיראטיות, וחריכה מילולית של כל מי שנקלע בדרכו. (שי ראב)



Glass Animals
"How to Be a Human Being"

האלבום הראשון 'ZABA' של ארבעת חברי ההרכב מאוקספורד אנגליה היה בלי ספק אחד האלבומים הטובים והמיוחדים שיצאו ב-2014 ובכלל, אלבום שאם הוא היה הילד המורכב אך אם זאת החביב בחבורה אז האלבום השני שיצא באוגוסט השנה הוא ללא ספק הילד הסקרן, שחוצה גבולות ולא מפחד לתת איזו סטירה לילד המעצבן שבכיתה. באלבום החדש הצליחו הגלאס אנימלס לייצר אלבום שבעצם מיוצר משכבות על שכבות של ארט פופ, אלטרנטיב ואינדי רוק, סוג של האזנה שדרוש בה יותר התעמקות מרגע אחד או להיט אחד. בעצם מה שהחברים מהממלכה הצליחו לייצר זה אלבום גדול יותר, מורכב יותר, משוגע יותר, חוקר יותר את הקרקע עליה הוא נוצר, הרבה יותר מהאלבום הקודם. וכמו משחק מחשב של פעם (והקליפים שלהם אכן מרגישים ככה) אתה מאזין ומרגיש כמו ילד, רץ משתולל, נוגע בכל דבר אבל מצד שני בוכה כשזה נוגע בך. אלבום שאולי יעלם אי שם בנבכי הסיכומים באשר הם, אבל יזכה תמיד למקום של כבוד והערכה מעל רמות הווליום של המערכת שלי. (איתן חזן)


Kaleo
"A/B"
בממוצע מידי שנה עם הופעתם של אורות הצפון, סקנדינביה מייצאת לנו הרכב או יוצר שמצליחים להקפיא את גופנו למיליון שנה. למוזיקה הנורדית יש יכולת להבעיר את נפשנו ולכן הגוף קופא כמעין מכאניזם לשמור על הגוף שלא יגמור כערימת אפר מרוגשת. השנה זאת הייתה איסלנד שזיקקה לפיד שלנו את קליאו, אחד מהרכבי האינדי בלוז רוק הכי בולטים השנה. יש משהו אוטופי, סוחף כמעט חייזרי ברוק הנורדי המלודי. Kaleo לא ממציאים את הגלגל אבל הם מזקקים את המוזיקה שלהם לרמת דיוק שכל תו וצליל נשמעים כמו פיצוץ של גיץ קטן שמבעבע וקופץ מתוך לבה תוססת באחד מהרי הגעש של איסלנד. הרצון של קליאו ליצור זיקה בין המוזיקה שלהם למקום ממנו הם באים הוא לגמרי מוטיב מרכזי בהצלחה שלהם, אחרת אין הסבר אמיתי למה להקה בוחרת לצלם קליפים על חתיכת קרחון צף או בתוך מעמקי הר געש באיסלנד. ספויילר: אחד מהשירים הוא אפילו באיסלנדית ולטעמי הוא אחד השירים הקסומים באלבום.
אלבום A/B שיצא השנה הוא אלבום פולק בלוז מדויק שעונה על הצורך הבסיסי שלנו בחורף, לקבל חיבוק דוב, חם ואוהב. האלבום הזה יידע להיות הדבק האפוקסי המנצח בין שני נאהבים שמתעלסים בתשוקה חסרת מעצורים במושב האחורי של הרכב ונעלמים באדי האהבה שהם יוצרים ומנגד האלבום הזה יידע לענות על הצורך של הבודד או הבודדה שמחפשים חיבוק מלודי כנה ואוהב, חיבוק להתחמם בזרועותיו. אלבום חורף סקסי, מדויק, רגיש ומקסים. (יהונתן גיסין)

 

Chance the Rapper
"Coloring Book"

בהמשך ישיר לקנייה – כי צ'אנס דה ראפר השתתף באלבום של קנייה, וקנייה משתתף באלבום של צ'אנס. אמן האסיד ראפ האמריקאי Chance the Rapper סוף כל סוף מזקק את הכישרון שלו עם קצת עזרה מחברים כאמור לאלבום מצוין. בעצם זהו לא אלבום, זה מיקסטייפ (זה הקטע עכשיו) היפ הופ מתוק כמו שאני אוהבת, הפקה עשירה ומלאה בהשפעות גוספל וסול. בלי חיבור ללייבל גדול, בצורה סמי מחתרתית משהו הוא מאפשר גישה חופשית להאזנה לאלבום שלו ברשת וזה כוחו - ראפ ויראלי להמונים. זהו בעיקר אלבום FEEL GOOD ובינינו – לא צריך יותר מזה. (עדי דגני)



Shtuby
"Band Experience"

איך נשמע ג'אז מעורבב עם מזרח, מערב, סקראצ', מוזיקת עולם, פאנק, גרוב ואלקטרוניקה? הפרוייקט הלא קונבנציונלי של Shtuby (תופים, בס, חליל צד, לנגד אלקטרוניקה ותיכנותים) יוצק את כל התערובת ההזויה הזו לתוך בלנדר ומערבב הכל ביחד. ההרמוניה והמלודיה בין הכלים החיים לאלקטרוניקה של Shtuby חדשני ולא צפוי, נוצרת חוויה מוזיקלית עשירה, צבעונית, ומשחררת שלא נותנת מנוח אפילו לרגע אחד וממלאת באנרגיות. בחלק מהאלבום מצטרפים אמנים נוספים מתחלפים, מה שגורם להרגשה של קרנבל רב משתתפים. הקטעים מחוברים אחד לשני, כך שכל האלבום נשמע כמו קטע אחד ארוך, ברגע שתלחצו play לא ניתן ללחוץ על Stop. תצטרפו למסע חוצה עולמות פסיכודלי, מהג'אז ועד לטרנס דרך כל מה שנקרה באמצע. זהו אלבומו השני של Shtuby, הראשון בליווי להקה. לאחר שתאזינו לאלבום, מומלץ לרוץ להופעה הקרובה של האיש האדום, זאת חוויה בפני עצמה. (ניב אנגרסט)


Wilco
"Schmilco"
 

השיר הראשון של וילקו ששמעתי EVER היה קאמרה מהאלבום Yankee Hotel Foxtrot זו הייתה תקופה בחיי בה אהבתי להקות שמנגנות רק בס (אינטרפול וכדומה) ואני מניח שהפתיח סחף אותי פנימה לאלבום ההוא, שהוא אחד היפים לטעמי של שנות ה- 2000 המוקדמות. אני חייב להודות שכבר ויתרתי על וילקו, בכל זאת 14 שנה והחלום האמריקאי כבר לא כל כך עניין אותי, אבל מה שגרר אותי לשמוע את שמילקו שיצא השנה היתה דווקא עטיפת האלבום שלו, שעוצבה בידי האמן Joan Cornella - אמן אדיר שאני עוקב אחריו זמן מה. והנה גיליתי אלבום בוגר ומהוקצע, ג'ף טווידי בשיא יכולתו, נגינה עילאית, כל הקרם של האינדי שהם וילקו, ולקח לי חמש דקות להתאהב מחדש. לצערי Wilco הם אמריקה שנמחצה בבחירות האחרונות. היאנג דמוקרטס שחשים כעת נבגדים. לרוע מזלם, וילקו הוציאו את האלבום כבר בספטמבר, תקופה בה משום מה האמינו שהעולם אכן עגול, כשהגיע נובמבר אמריקה כבר הייתה שונה שוב. (נתן ינקוביץ')



Parquet Courts
"Human Performance"

אם לומר את האמת פארקט קורטס חיים סביבנו כבר 6 שנים ולא באמת קיבלו את הערכה האמיתית שהם צריכים לקבל. החברים מברוקלין הם שילוב ייחודי של רוק גאראג' אמריקאי משובח עם שילובים של ארט פאנק ואינדי רוק, לרגעים אפשר כאילו לשמוע את איין קרטיס מהג'וי דויג'יין נמצא שם בחלל האוויר ומנצח על המקהלה כולה. אחרי שנתיים מהאלבום האחרון והמצויין שלהם Sunbathing Animals שגם נבחר כאחד מאלבומי השנה של 2014 במגזין מוזינג הפרקטס הצליחו לצאת מההפקה המדויקת והרצון לייצר שירים "מוצלחים" ולחזור באמת למקורות האמיתיים שמהן הם הגיעו , רוק חזק, כנה, ישיר ובועט כמו שרוק צריך להיות. השיר DUST מתוך האלבום הוא בעניי אחד משירי השנה, ריף חזק, נקי ולא מתחנף בדיוק כמו שרוק צריך להיות. זאת הצגת תכלית בה מראים פארקט קורטס את היכולות האמיתיות שלהם כהרכב פוסט פאנק שבא להשמיע את דעתו ולא רק להנעים לנו את התנוך של האוזן. בפרספקטיבה של זמן האלבום הזה ישפיע עוד רבות על הרכבים רבים שיבואו עלינו בעתיד כי הוא נולד ונוצר מהמקום של פשטות ומקוריות, פרח שנפתח ומפזר את אבקתו על שאר עשבי הבר בשדה. (איתן חזן)


Kate Tempest
"Let Them Eat Chaos"
BOB DYLAN

ערבי שירה בעידן הנאורות היו מנת חלקם של משוררים, הוגים ופילוסופים מהפכניים שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והבליטו את הדגש העיקרי של עידן הנאורות שהיה עוסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. היוצרת האנגלית ואמנית הסופקן וורד, קייט טמפסט הוציאה השנה את אחד האלבומים הטובים בגזרת הטריפ הופ. 'Let Them Eat Chaos' הכותרת המפוצצת שמתנוססת על עטיפת האלבום של טמפסט היא ההמחשה הכי טובה למה שמחכם לכם בתוך האלבום הזה. אצל Kate Tempest התוכן הוא המלך, אחרי זה המוזיקה, אחרי זה המבול. בתוך האלבום הזה שורות וערבוביה של מילים, טבולות במקצבי טריפ הופ וביטים מעגליים, שמתחברות לרצף הגיוני ולתמונת מראה מדויקת וכואבת על הדור שלה, שזה הדור שלנו. דור אבוד? תשכחו מזה, דור ששקוע באייפון שלו או בטיפוח האגו במרחב הוירטואלי. האנטי טזה של קייט טמפסט לאמני טריפ הופ והיפ הופ (בחורה לבנה, מלאה, עם תלתלי זהב ועם מבטא בריטי טבול בהמון חוצפה וכנות) היא בדיוק מה שעושה את כל החבילה הזאת לחוצנית ונהדרת בנוף המוזיקלי השנה. זהו אלבום של מילים, מי שבא בשביל המוזיקה שיילך לרעות בשדות הרוק והפופ, מי שבא עבור התוכן - זהו כנראה האלבום שיעשה לו את השנה. (יהונתן גיסין)


Nicolas Jaar
"Sirens"

אלבום הסטודיו השני של ג'אר - מלחין ויוצר מוזיקה אלקטרונית שיצא בספטמבר האחרון בהחלט קיבע את מעמדו של האמן האמריקאי כאחד מהמוזיקאים המיוחדים והמעניינים שמסתובבים בינינו היום. אם השם ניקולס ג'אר היה מוכר בשנים האחרונות רק לחופרי המוזיקה האלקטרונית ולילדות היפסטריות תל אביביות שרק מתלהבות מלגלגל את השם שלו על הלשון אז בשנתיים האחרונות יצא ג'אר ממרתפי המועדונים המעושנים והסליזים של ניו-יורק אל קדמת הבמה- לפסטיבלים הכי גדולים, למופעים הכי מרכזים ולכתיבת פסקולים לסרטים זוכי פרסים.
האלבום החדש של ג'אר הוא חיבור מדויק בין המוזיקה האלקטרונית העדינה שהוא כל כך מומחה בלייצר עם שילובים של דיפ האוס לבין כלים ולחנים אינסטרומנטלים שנותנים לך את ההרגשה של צלילה אין סופית לתוך הראש המורכב והמתנסה של ג'אר. באלבום החדש הוא גם משלב המון דיאלוגים שלו כילד עם אבא שלו בשפת האם שלו, ספרדית, מה שנותן למוזיקה ריחות רחוקים וזרים ומבט מאוד חשוף לחיים של ג'אר כילד בצ'ילה ולהשפעות ההיסטוריות והפוליטיות של אותה תקופה ביבשת הדרום אמריקאית.
ובכלל האזנה מלאה לאלבום מכניסה אותך לסוג של היפנוזה נעימה ומשחררת ואז כשאתה מתעורר אתה מבין - איזה פאקינג מוזיקה טובה הבחור הזה עושה. לפני 8 שנים, עוד שאף אחד לא ידע מי הוא, קפץ ג'אר לביקור קטן בישראל וניגן באיזה מקום שאף אחד לא ידע עליו. היום הוא לא מוכן להגיע אלינו, אולי בגלל המוצא הפלסטיני של אבא שלו ועוד סיבות פוליטיות כאלו ואחרות. בכל אופן זו בטוח עוד סיבה להאזין בקשב רב ולצלול למעמקי האלבום המצויין הזה.
(איתן חזן)




James Blake
"The Colour in Anything"

האלבום החדש של ג'יימס בלייק - The Colour in Anything. שעה ו-17 דקות שבהן אדם מפורר את היישות שלו לכל מיני חלקים קטנים, מחלק אותה ל-17 רצועות וחורט אותן על פלסטיק עגול ובוהק. לא ברור איך הוא עושה את זה, בעיקר איך הוא חיי עם עצמו. כמו אדם שביצע ניתוח לב פתוח וברח מהרופאים שניה לפני שאלה הספיקו לתפור. היכולת להוציא את התחושות הנחבאות, המבוישות והמוסתרות ביותר, היא שעושה אותו מיוחדת כל כך. הרגעים הגדולים באלבום "The Colour in Anything", דווקא מגיעים ברגעים המשוחררים יותר של בלייק. אחרי שני אלבומים מצליחים, כשקנייה ווסט מעריץ אותו וביונסה מזמינה אותו בסודיות להקליט איתה ב"Lemonade", הוא כבר מרשה לעצמו הכל. כך יוצאים קטעים כמו "Two Men Down" המהפנט ו-"Put That Away and Talk to Me" על תקופה שבה בלייק הרבה לברוח מהמציאות באמצעים שונים. 
בלייק בחר לשים את הראפ בצד בניגוד לשני אלבומים האחרונים שבם הקפיד לשלב קטעים קצרים באמצעות שיתופי פעולה. מצד שני, בלייק גם העז להיות חשוף יותר כשנותר רק הוא והפסנתר – בלי ביט, בלי אפקטים, בלי לופים. חוזר להיות הנער על הפסנתר, כשהפעם הוא שלם ופתוח יותר. זה יצר כמה מהשירים המרגשים באלבום – "Waves Know Shores", "F.O.R.E.V.E.R.", ושיר הנושא "The Colour in Anything". (שי ראב)



The Lumineers
"Cleopatra"

ההצלחה המסחררת של האלבום הראשון נבעה מעצם העובדה שהלומינרס הביאו את האינדי רשמית למצעדי הפזמונים. ביחד עם הרכבים כמו Mumford & Sons ו- Of Monsters and Men הצליחו הלומינרס להראות שמתיקות, ערכים של אהבה ותקווה עדיין קיימים בעולם, גם אם הם אינדים.
באלבום השני - "קליאופטרה", הלומינרס הופכים רשמית מהרכב רוק פולק אינדי להרכב פולק פופ אינדי. ברמת המקצבים אין הבדל לעומת האלבום הראשון. מקצבי תקווה, כאלו שנפתחים במקצבים מעגליים נמוכים ובכל חזרה וסגירת מעגל של פזמון או בית, נוסף עוד רובד של קול או כלי נגינה למעגל, עד שהמקצב נפתח ומתפוצץ מעודף אנושיות. הטקטסים קצת יותר קודרים, פחות מתוקים, יותר מרירים. הם יושבים על הלחן המתבדר הפולקי-אינדי כמעט בשלמות וממחישים כיצד הלומינרס היו ונשארו כותבי שירים מעולים.
Sleep On The Floor הסמי בלדה המרגשת הזאת פותחת את האלבום הזה בפיצוץ אדיר של אינטיליגנציה רגשית מוזיקלית והקליפ רק מוסיף לסף הרגש הזה לבעבע. מתיקות מול מרירות נוראית זהו הקו עליו שומרים הלומינרס בקליאופטרה ולא מרפים מהגז. האלבום מסתיים ב- “Patience” מעיין אפילוג מוזיקלי עם דגדוגי פסנתר שמזכירים שיר ישן נושן. האלבום הזה יגרום לכם לחפש את החיבוק הראשון שתוכלו להשיג, אפילו אם הוא מזדמן, חיבוק של כמה רגעים של חסד, כל עוד תאזינו לקליאופטרה אתם תרצו אותו. (יהונתן גיסין)





 

Britney Spears
"Glory"

בריטני ספירס הוציאה השנה את “Glory” והוכיחה לכולם שאין דבר כזה יותר מידי Auto-tune. בחלק מהשירים באלבום זה נשמע כאילו שאנייה טווין ודמי לובאטו עשו ילדה והיא צורחת אליהם שהיא רוצה במבה (מודה, תיאור שגנבתי מחבר) ובחלקים אחרים לא ברור אם בריטני שרה או מישהי אחרת. ההפקה של האלבום מתאימה לתקופה וקצת מזכירה את האלבום האחרון של ג׳סטין ביבר וזאת נקודה טובה דווקא. לבריטני הייתה שנה טובה (ז״א כל שנה אחרי 2007 היא שנה טובה לבריטני), היא חתמה לעוד שנתיים במופע היחיד שלה בווגאס, הופיעה בכמה וכמה טקסי פרסים (משהו שהיא לא עשתה הרבה זמן), הפופולריות שלה עולה וסה״כ, אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון נראה כאילו 2016 היא השנה של בריטני. הקליפים של בריטני ממשיכים להיות פרובוקטיביים והיא מוכיחה לכולם שהפופיק שלה, הוא אכן הפופיק הנצפה ביותר במילניום הנוכחי. האלבום עצמו, כמעריץ של בריטני, הוא טוב. הוא מביא לי בדיוק את מה שאני מצפה לו - הפקה שלא מזכירה בכלל את הקול המקורי של בריטני (אני עדיין מאמין לתאוריית הקונספירציה שבכלל בריטני לא שרה מעולם ויש מישהי שהיא הזמרת האמיתית וזהותה נשמרת בסוד), שירים קצביים, קצת R&B וקצת שיתופי פעולה מעניינים. כולנו תקווה ש- 2017 תהיה טובה לבריטני בדיוק כמו ש- 2016 הייתה. (שי פוגל)




 
האלבומים הטובים ביותר לשנת 2016 - טעימה מכל מנה!


 

תגובות

  • אלבום ביום - פינת האלבום היומי - מוזינג מגזין מוזיקה
  • "פילים במדבר" - סרט דוקומנטרי בהפקת Moozing על פסטיבל אינדינגב - מוזינג מגזין מוזיקה
Moozing © Copyright 2014, All Rights Reserved בניית אתרים  בניית אתרים מוזינג - מגזין מוזיקה פותח ע"י