X

הרשמה לאמנים, הרכבים ולהקות בלבד



לסיום ההרשמה עליכם לאשר ולהסכים לתקנון האתר

שיחזור סיסמה שאבדה


חדשות מתפרצות

שובו של נער הפסנתר: לורד ג'יימס בלייק השלישי

שי ראב 20:42:59 16/05/16  תגובות


אחרי שני אלבומי מופת ואחרי שהפיק לקנייה וביונסה, ג'יימס בלייק חוזר לאלבום שלישי שלם ומלוטש. העילוי המוזיקלי הזה הוביל למסע מרתק בעקבותיו, מהפסנתרן המחונן בשכונת אנפילד ועד ל-17 הקטעים החדשים שהוציא. 
 

לונדון, 2007.

זה היה עוד ערב סגרירי בשכונת shoreditch במזרח העיר, לקראת חצות החלו להצטבר התורים במדרכות הרחוב ליד כניסות המועדונים. צעיר בן 19 נכנס לאחת ממסיבות ליין ה- FWD>> במועדון ""Plastic People. ביישן, כחוש וגבוה, עם שיער עד גובה העיניים, נכנס לשם James Blake. בן לאב מוזיקאי ואם מעצבת גרפית, פסנתרן מחוננן וחובב ג'אז מושבע, סטודנט למוזיקה מודרנית. המועדון שקע לתוך הלילה והמוזיקה נהייתה כבדה וניסיונית יותר, כשהתקליטן השמיע דאבסטפ לונדוני (Digital Mystikz), עמוק ואיטי. הרחבה התרוקנה מאנשים, בלייק נשאר. אלה היו רגעי ההארה, שאחריהם בלייק חזר לביתו, הניח את הפסנתר בצד והחל ליצור מוזיקה באמצעות המחשב.

שנתיים לאחר מכן, הוא כבר החל לתקלט במועדוני דאבסטפ נחשבים בלונדון, וסינגלים מוקדמים שלו היו מופצים ומושמעים ליודעי דבר. הוא צבר שם בתודעת הסצינה האנדרגראונדית המצומצמת הזו, אבל תמיד היה מאוד קשה לעיכול. בלייק הצנום עם הבייבי-פייס הנצחי משכונת אנפילד בצפון לונדון, עשה טראקים שנשמעים כמו מובילי הדאבסטפ, בעלי רקע ג'מייקני וחובשי ראסטות לרוב, מעיירת הולדתו של הז'אנר המרתק הזה – הפרבר הלונדוני הדרומי Croydon. שילוב העולמות הזה היה מוזר לכל הפחות – גם James Blake 
עצמו מעיד בדיעבד שזה היה נאיבי להתחקות אחר סגנון כה שורשי שמוטמע בתרבות שזרה לו מאוד. למרות הניגוד הזה, כבר אז האיכויות שלו ביצירה היו בולטות מדי בשביל להתעלם מהן.

 

 
 
האלבום הראשון שלו, הקרוי על שמו, הפתיע את כל קשת המאזינים. בהתחלה ההצלחה המסחרית לא הייתה מזהירה, אך הוא קיבל דחיפה בזכות הקאבר המופתי לשיר של Feist "The limit to your love". בלייק לקח שיר חמוד ומתוק והפך אותו לקודר וחודר עצמות. מבקרי המוזיקה באנגליה חיבקו אותו במהרה והוא החל לצבור קהל מעריצים אדוק, אבל הייתה תחושה חמוצה דווקא בגלל פידבקים מהסצינה שהייתה לו לבית ראשון - אנשי הדאב שציפו לשירים שינוגנו ברחבות במרתפי מזרח לונדון, וקיבלו שירים ששומעים בחדר סגור בית כשרוצים מפלט מהעולם.
 
את "Overgrown" אלבומו השני, הוציא שנתיים לאחר מכן, ובו ניתן כבר להרגיש יותר את השפעות הדאב שלו. הסינרגיה הייחודית בין הנער הצעיר והמחונן שמצטיין בנגינה על פסנתר לבין המועדונים הכי מחוספסים ופורצי דרך – יצרה תמהיל מהפנט, שקשה לקטלג בעולם ההגדרות המוזיקליות אבל קל מאוד להעיד עליו כגאונות. במקביל, בלייק הקים לייבל עצמאי משלו, בשם 1-800-Dinosaur. לא בדיוק לייבל עצמאי במובנים המוכרים לנו כמכונת יצירת רווחים ללא תיווך החברות הגדולות, אלא תלכיד של כמה חברים טובים שאוהבים להחליף תקליטים ביניהם, להקליט, להופיע ולהרעיד מועדונים בבריקסטון ובשורדיצ'. הצוות המופלא הזה מריץ ליין מסיבות מצליח, מתארח לעיתים בפסטיבלים, מוציא ריליסים טעימים במיוחד ומתחזק עד היום תכנית רדיו קבועה ברדיו BBC RADIO 1 בהנחיית ג'יימס בלייק.

 


ירושלים, 2016.

כבר ימים ארוכים שאני מסתובב מהופנט. בכל רגע עולה עוד פינה נסתרת מהאלבום החדש של בלייק - The Colour in Anything
. שעה ו-17 דקות שבהן אדם מפורר את היישות שלו לכל מיני חלקים קטנים, מחלק אותה ל-17 רצועות וחורט אותן על פלסטיק עגול ובוהק. לא ברור איך הוא עושה את זה, בעיקר איך הוא חיי עם עצמו. כמו אדם שביצע ניתוח לב פתוח וברח מהרופאים שניה לפני שאלה הספיקו לתפור. היכולת להוציא את התחושות הנחבאות, המבוישות והמוסתרות ביותר, היא שעושה אותו מיוחדת כל כך. כאשר התחושות האלו יוצאות תוך כדי שימוש באמצעים המוזיקליים הכי קרים, נוקשים ודוגמטיים שיש למוזיקה האלקטרונית להציע – ההתפעמות רק מתעצמת.

אחרי שהמחמאות חולקו, צריך להזהיר ש- The Colour in Anything הוא לא אלבום פשוט לשמיעה, ודאי לא בהשמעות ראשונות. גם חובבי בלייק יתקשו לצוף בים הלופים הזה. קשה להצביע על להיטים או שירים שנקלטים מהר, וגם לא בטוח שיהיה אפילו מה לזמזם במקלחת. דווקא השירים שיצאו כסנוניות ראשונות עוד בטרם יציאת האלבום, "modern soul", "timeless" ו-"radio silence" מייצגים כנראה את הסאונד הבלייקי הקלאסי וידברו אל השומעים הוותיקים.


 

הרגעים הגדולים באלבום "The Colour in Anything", דווקא מגיעים ברגעים המשוחררים יותר של בלייק. אחרי שני אלבומים מצליחים, כשקנייה ווסט מעריץ אותו וביונסה מזמינה אותו בסודיות להקליט איתה ב"Lemonade", הוא כבר מרשה לעצמו הכל. כך יוצאים קטעים כמו "Two Men Down" המהפנט ו-"Put That Away and Talk to Me" על תקופה שבה בלייק הרבה לברוח מהמציאות באמצעים שונים.
 

ויש עוד בשורות. מצד אחד, בלייק בחר לשים את הראפ בצד בניגוד לשני אלבומים האחרונים שבם הקפיד לשלב קטעים קצרים באמצעות שיתופי פעולה. מצד שני, בלייק גם העז להיות חשוף יותר כשנותר רק הוא והפסנתר – בלי ביט, בלי אפקטים, בלי לופים. חוזר להיות הנער על הפסנתר, כשהפעם הוא שלם ופתוח יותר. זה יצר כמה מהשירים המרגשים באלבום – "Waves Know Shores", "F.O.R.E.V.E.R.", ושיר הנושא "The Colour in Anything".
 
יש באלבום הזה כל כך הרבה פינות להגיע אליהן, שאחרי המון מילים עדיין לא הוזכר אירוח מרתק של ג'סטין ורנון מ-Bon Iver, הגרסה של הלייבל 1-800 לשיר השביעי "I hope my life" שאפשר רק לחלום על לשמוע אותה בקומת המרתף במועדון אפלולי, והשיר הטוב באלבום "Love Me in Whatever Way" שהוא למעשה לא שיר אלא מונולוג תיאטרלי של דמות טראגית. אבל מספיק משפט אחד מהראיון של בלייק לגארדיאן כדי להבין את התמונה כולה – הוא מבין בתוכו שהוא חלק מגל, ממהפכה, קול של דור;
I’ve subdued a generation. That will be my legacy.”
 
 
 כל התמונות לקוחות מתוך עמוד הפסייבוק של ג'יימס בלייק

תגובות

  • אלבום ביום - פינת האלבום היומי - מוזינג מגזין מוזיקה
  • "פילים במדבר" - סרט דוקומנטרי בהפקת Moozing על פסטיבל אינדינגב - מוזינג מגזין מוזיקה
Moozing © Copyright 2014, All Rights Reserved בניית אתרים  בניית אתרים מוזינג - מגזין מוזיקה פותח ע"י