X

הרשמה לאמנים, הרכבים ולהקות בלבד



לסיום ההרשמה עליכם לאשר ולהסכים לתקנון האתר

שיחזור סיסמה שאבדה


חדשות מתפרצות

זאת שמעולם לא הייתה המאמי הלאומית: 30 שנה לאופרת הרוק "מאמי"

יהונתן גיסין 14:11:05 19/02/16  תגובות


כבר 30 שנה זוהי מאמי של מדינה, מאז עלתה לראשונה אופרת הרוק "מאמי" לבמה. מאמי מעולם לא הייתה המאמי הלאומית. למעשה היא הכריזה על מותה של הלאומיות כשזאת הפנתה את פניה לצד האפל, למקומות שבדרך כלל לאומיות יתר מובילה - לאומנות. ומשם, במדרון החלקלק למקומות של רפובליקת בננות, מקומות שבהן הדמוקרטיה היא רק מעטפת (ראה כרך: פוטין).

"נראה שמאמי נגעה באתוסים גנטיים לאומיים שקשה לעקרם מן השורש. אנו נידונים לחזור שוב ושוב אל אותם צמתים ולשלם שוב ושוב את אותו המחיר", טוען הלל מיטלפונקט המחזאי והבמאי של מאמי, שחושף במקצת על תהליך העבודה ועונה על השאלה הקשה מכול: האם מאמי החתרנית והביקורתית במציאות התרבותית כיום, הייתה יכולה לעלות לבמה? לא תאמינו מה הייתה תשובתו של אחד מהבמאים והמחזאים הגדולים בישראל.


בהתחשב במצב המדשדש וחסר הכיוון בו נמצאת מדינת ישראל כיום בכל ההיבטים: הביטחוני, המדיני, הכלכלי. קריאת הטקסטים של מאמי כיום דווקא שמה את הזרקור על ההיבט הכי חשוב – ההיבט האזרחי. כן השיח, גבירותיי ורבותיי, השיח בינינו הוא כיום היצור האלים והמערער ביותר את יציבותה של החברה הישראלית. השיח האלים הזה לא נעצר ומנהיגינו הנבחרים לא עושים שום דבר כדי למנוע אותו, לגדוע אותו חד משמעית. וזה מה שהופך את אופרת הרוק מאמי של הלל מיטלפונקט לנצחית. אלו הפרמטרים שמעמידים אותה שוב ושוב במבחן הזמן והופכים אותה לרלוונטית מתמיד גם אחרי 30 שנה.




קפיצה למים קפואים – הכישלון הראשון של מאמי על הבמות

כשעלתה "מאמי" לבימת צוותא לראשונה ב- 1986 היא נחלה מפלה כבדה בגלל העובדה שהקדימה את זמנה. הקהל הצביע ברגליים: 40 ההצגות הראשונות לא זכו להצלחה (ההורים שלי סיפרו לי שיצאו באמצע המופע, כי לא אהבו את השפה ואת המוזיקה) ומאמי ירדה לספסל ממגרש התרבות הישראלי. העובדה היא שהטקסטים, ואולי גם המוזיקה, היו מתקדמים מידי, נוקבים מידי לקהל הישראלי המצולק והמוכה של אחרי מלחמת לבנון הראשונה (נהגו לכנות אותה פנטזיית רוק ולא אופרת רוק), הותירו את מאמי יתומה מקהל. מעמד הבורגנים רצה לטבוע בבתי הקפה ולטמון את ראשו בחלב המוקצף.



כאמור לאחר הכישלון של הסיבוב הראשון החליט המפיק ניסים ציון להזמין קבוצות חיילים בחינם. זה היה משנה כיוון עבור ההפקה וההצגה, שכן לאחר שצבא העם ראה את אופרת הרוק וזיהה בכל אחת מהדמויות על הבמה משהו ממנו, היה זה המפתח להצלחה של מאמי שלחצה על כל הנקודות הרגישות של החיילים בזמנו. מאז החלו נוהרים עוד ועוד חיילים וקהל הצופים גדל באופן כזה שבמשך שנתיים בהצגות רבות נמכרו כל הכרטיסים, ונוצרה תופעת הערצה בה חלק מהקהל חוזר להצגות ומכיר את הטקסטים בעל פה. זה היה הזמן שבו העם החליט שהוא מתמודד עם האמת המרה, מה גם שפרצה האינתיפאדה הראשונה וההצלחה של מאמי היא מעין וידוי עמוק של הציבור בישראל על כישלון של מנהיגות והיעדר תקווה.

"הערבים גוזלים מכם את מקומות העבודה...הם מסריחים, מתרבים כמו שפנים הם מזריעים לכם ולנו את הילדות, את כל האחיות, האימהות"


טקסטים כמו "נעיף את לבנון קיבינימט", "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלשתינאים", "בעל סינדרום אדיפאלי לא חורג מהאנאלי" ו- "הערבים גוזלים מכם את מקומות העבודה...הם מסריחים, מתרבים כמו שפנים" של אופרת הרוק מאמי רק זרעו מלח על הפצעים והמראות של מלחמת לבנון העקובה מדם, שכאמור ישראל יצאה ממנה בשן ועין ומראות השליטה הצבאית בשטחים, שסללו את שמה של מדינת ישראל למדינת הכיבוש. הרבה מאוד מדעת הקהל העולמית השתנתה כלפי ישראל. למעשה זו הייתה המלחמה הראשונה שבה ישראל לא באמת הכריעה ומשם הצלקות והטראומה.



"מאמי הקדימה את זמנה הן באירועים הפוליטיים (שיר האונס שנכתב עוד לפני האינתיפאדה הראשונה) והן ביומרה לכתוב אופרת רוק פוליטית בעידן (הנמשך גם היום) בו רוב היוצרים חוששים מתיוג פוליטי". כך מכריז הלל מיטלפונקט הכותב והבמאי בשיחה עם מגזין מוזינג. "הייתי גאה ב'מאמי' אז על הראשוניות וההעזה בפרויקט ואני גאה בה גם היום על הרלוונטיות שלא נס ליחה ועל עמדתנו הנועזת אולי - לומר אמת בזמן אמת".

שיר הלל לרוח הביקורתית של אותה תקופה

את מאמי כתב הלל מיטלפונקט, שהוא מחזאי ובמאי מוערך מאוד כיום. את המוזיקה הלחינו אהוד בנאי ויוסי מר חיים ועל ההפקה המוזיקלית והעיבודים היו אחראים שפי ישי ויוסי אלפנט ז"ל, עם אושיות מוזיקה מכובדות שנקראו לדגל, איך לא, מההרכב "אהוד בנאי והפליטים": גיל סמטנה וז'אן ז'אק גולדברג, כאשר בקדמת הבמה ואת יציקת הטון הנשי נתנה מזי כהן, אבירת האייטיז של ישראל באותן השנים. קייט בוש הישראלית אם תרצו. המאמי הלא מתפשרת האמיתית של המוזיקה הישראלית.

סוד ההצלחה המוזיקלית של מאמי: המעבדים המוזיקליים היו גם הפרפורמים

כיום במבט לאחור, ההפקה המוזיקלית של אופרת הרוק נחשבת לפורצת דרך לזמנה. היא הצליחה להכיל בתוכה רוק, בלוז, פופ, טכנו, אלקטרוני, פאנק ומוזיקה קברטית. כל כך הרבה ז'אנרים וסגנונות עם היכולת הבימתית המרשימה של אריה מוסקונה להיכנס ולצאת מתחפושת כזאת או אחרת הפכו את 'מאמי' לאחת מיצירות המופת במוזיקה הישראלית לדורותיה.

כתבה של התכנית "עד פופ" על תהליך העבודה: "פנטזיית רוק" כפי שכינתה אותה המגישה ענת דולב או שיקוף מדויק של המציאות הישראלית לדורותיה



"רוב העבודה המוסיקלית על הטקסטים נעשתה לפני שהתחלנו חזרות" חושף מיטלפונקט. "את התהליך התחלתי עם יוסי מר חיים, שהיו לי איתו שיתופי פעולה בתיאטרון, אבל היה לי ברור שנצטרך כותב נוסף. יוסי הביא איתו מסורות קלאסיות, ג'אזיות ומרוחו של קורט וייל (שיר הפאב למשל). למרות זאת, חיפשתי יוצר נוסף שיביא אלמנטים מוסיקליים רוקיסטים מקומיים. אל אהוד הגעתי כששמעתי במקרה את 'עיר מקלט' ברדיו והייתה לי תחושה שהוא האיש הנכון לפרויקט. דובר בהתחלה ששפי ישי יהיה המעבד של יוסי מר חיים ושאלפנט יעשה את העיבודים לשירים שכתב אהוד. מהר מאד, כחלק מהרוח היצירתית ששרתה על ההפקה, החלוקה הראשונית כמעט בוטלה. כולם העירו על הכול. העובדה שהמעבדים ואהוד למשל היו גם הפרפורמרים המתוכננים, עזרה וכמו במלאכת עריכה דרמטורגית של מחזה, נוצרה מלאכת עריכה מוסיקלית שעזרה למארג השירים המרכיבים את 'מאמי' להגדיר את עצמם בשפה מוסיקלית אחת. לא מקבץ של שירים אלא יצירה שהיא קונספט אחד מילולי ומוסיקלי".

למה בעצם מאמי?

סיפורה של מלצרית צעירה מעיירה נידחת בדרום הלוקחת את בעלה הצמח, שנפצע במלחמה, לעיר הגדולה תל אביב ומגיעה לבית הזונות של בתיה קלאסה. שם הופכת למפלצת תעמולה פאשיסטית בעזרתו של פרופסור קופמשין, שמארגן את מוחה מחדש והופך אותה למאמי סופרסטאר, שמקימה קרקס סאטירי ותנועה פוליטית חדשה. מאמי מטיפה למלחמה אחת אחרונה שתשחרר את העם מנגע אהבת החיים. הועדה לחקר אירועי המלחמה מוצאת את מאמי אשמה בכישלון המלחמה וגוזרת עליה ועל בעלה הצמח לשוב  לעיירה בדרום ולא לעזוב אותה לעולם.

מיטלפונקט מסביר כי מאמי בתודעה הישראלית אינו שם פרטי, אלא מעין כינוי חיבה "עממי" בדרך כלל: "חיפשתי שם לגיבורה שגם יזוהה בלוקאלי ועם זאת לא יהיה ספציפי מידי. כיוונתי לכך שהגיבורה על מכלול הפרטים הביוגרפים שלה שקיימים בטקסט (מקום מגורים, מקום עבודה, תיאור חדר המדרגות, שם החתן, וכו') תישאר בבחינת 'כל אדם', כלומר מאופיינת ועדיין - אנונימית כמעט".


עדיין אקטואלית לצערנו: השבט חוזר שוב ושוב לשדות האדומים

הסיפור העצוב במאמי הוא לא העלילה הכואבת, אלא עצם העובדה שהיא עומדת במבחן הזמן. בכל מקום אחר בעולם זו הייתה יכולה להיות יצירה נפלאה שמחזיקה מעמד על גלי ההיסטוריה כמו "פר גינט" של איבסן או "המלט" של שייקספיר, אבל מאמי נפלאה ככל שתהיה עצם הרלוונטיות שלה, הוא כמו פצע פתוח בהיסטוריה הישראלית – שום דבר לא השתנה, למעט הזמנים שבהן מתרחשות המלחמות, או הסבבים בעזה ובשטחים כפי שאנו נוהגים לכנות זאת. ההקצנה של השיח והכניסה של הקהל למרחב הדיגיטלי בואכה פייסבוק, הפכה את השיח לנגיש, אישי, מעליב, מוקצן וגרוע מכל - ללא קווים אדומים. כיכר פייסבוק פתוחה בפני כל זב חוטם שיש לו משהו להגיד, בין אם הוא כותב עובדות ובין אם לא. כיכר פייסבוק הפכה להיות השדות האדומים.



מאמי נגעה באתוסים גנטיים לאומיים שקשה לעקרם מן השורש

שאלנו את מיטלפונקט האם עצם העובדה שמאמי עדיין רלוונטית כל כך למציאות הישראלית כיום היא אכזבה בשבילו בסופו של דבר. האם באמת כלום לא השתנה?
"לא, אינני מאוכזב מהעובדה שמאמי רלוונטית גם היום" הוא טוען. "אני מודה שכאדם צעיר יותר האמנתי אז שהסכם עם הפלשתינאים הוא שאלה של זמן, שריטואל השיבה ל'שדות האדומים' יתחלף במסקנות פוליטיות תבוניות יותר. נראה שמאמי נגעה באתוסים גנטיים לאומיים שקשה לעקרם מן השורש. אנו נידונים לחזור שוב ושוב אל אותם צמתים ולשלם שוב ושוב את אותו המחיר".

במרוצת השנים נעשו כמה ניסיונות להשיב את "מאמי" לקדמת הבמה. ב- 2002 הועלתה בתיאטרון הבימה גרסה מחודשת בהשתתפותם של אורית שחף, סולנית להקת היהודים, בתפקיד מאמי, ערן צור ואריה מוסקונה, אשר שיחק גם בגרסה המקורית. גרסה זו הייתה בהפקתו המוזיקלית ובהשתתפותו של שפי ישי שהיה גם בהפקה המקורית. ההצגה כללה חידושים טקסטואליים קטנים וצורניים בעיצוב התפאורה והתלבושות לעומת הגרסה המקורית, אך זכתה להצלחה פחותה מהמקור.

עטיפת האלבום הכפול: כמות עצומה של כישרון על במה אחת - מוזיקאים ופרפורמרים כאחד

"השינויים הצורניים במאמי 2002 נבעו קודם כל משינויי החלל התיאטרלי בין במת צוותא לאולם על הירקון, ומתוך רצון שלי כבמאי לבחון דרכים של 'עיבוי' דימויים ביחס להפקה המקורית", מסביר מיטלפונקט. "לא זכורים לי שינויי טקסט מהותיים בין שתי ההפקות להוציא אולי מושגים שלקהל של 2002 נראו מיושנים או היסטוריים. לדוגמא בשיר הראשון מאמי שרה: 'איפה יורם ארידור?' (שר האוצר בממשלת בגין לשעבר. ארידור מוזכר בשיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך, בשורה 'ושר האוצר נתן במבט ראיון', המתייחסת לראיון של ארידור במהדורת החדשות המרכזית בזמן משבר מניות הבנקים – י.ג.) ובמקום המילציות של אמ"ל השתרבב חיזבאללה לטקסט".

בשנת 2011 הועלתה ב"בית צבי" גרסה שלישית לאופרה, שזכתה להצלחה. האופרה בגרסה זו הוצגה במשך שנה ב"צוותא" ומוצגת מידי פעם במועדון הבארבי בת"א.




למרות המוזיקה הייחודית של מאמי לא בוצעו כמעט גרסאות כיסוי לשירי אופרת הרוק. דווקא אהוד בנאי שהיה האמן עם ההמשכיות הבימתית הכי חזקה מכל הקאסט בחר להתנער מהאופרה, אולי בגלל הטקסטים שכבר לא התאימו להשקפת עולמו והתקרבותו לדת. עם זאת באלבום גרסאות הכיסוי עם כלי מיתר "באופק אחר" בחר להחזיר לחיים את אחת הרצועות היותר יפות בהצגה ובמוזיקה הישראלית – עיירה בדרום או בשמה המקורי "החתונה". בנוסף ובהפתעה גמורה לחלוטין בחר עברי לידר, כשנקרא אל הדגל בפרויקט עבודה עברית 2, לחדש את "השדות האדומים" בגרסת רוק עכשווית ומדהימה, שלרגע נדמה שעולה על הגרסה המקורית.
 


"למלחמה יש רחם, אנחנו נולדים
בפחד יש חיים, שלא ידענו לפנים
גברים שוטים היינו, אבות ובעלים
הפכנו ציידים בשדות האדומים"



השבט חוזר לשדות האדומים: גרסת כיסוי מתוך "עבודה עברית 2" של עברי לידר ל- "שדות האדומים"

 
מירי אל תירי בי – אני רק מחזאי

עקב הסערות שמתרחשות כיום בעולם התרבות הישראלי והדיונים על קיומן של הצגות ונאמנות למדינה, האם מאמי שתוקפת באופן די חריף את השלטון יכולה להיות מוצגת בעתיד שבו אמנים יצטרכו להישבע אמונים למדינה בשביל לקבל תקציבים? 

"מי שהפיק את מאמי לראשונה היה מועדון צוותא שאז לפחות לא קיבל תקציבים ממשלתיים ועמד מאחורי ההפקה באומץ תקציבי ובאומץ אידיאולוגי", טוען מיטלפונקט בהקשר הזה. "בפעם השנייה הפיק תיאטרון 'הבימה'. ככלל, נראה לי שהפתיחות הציבורית לחומרים חתרניים אז הייתה גדולה יותר. נראה לי שבמצב היום, לא ניתן היה להעלות את מאמי על ידי גוף תרבות מסובסד (מפיק פרטי ממילא לא היה נוטל את הסיכון). אם להיות יותר ספציפי, הפקה של מאמי היום, הייתה 'מאשרת' לשרת התרבות את התזה שרוב היוצרים הישראלים אכן חותרים תחת אושיות המדינה
", חותם מיטלפונקט ומשאיר אותנו עם רסיסים של זיכרון מר וטוב על תקופות בהן הציבור חיפש אחר אמנות חתרנית, לא מתפשרת, ישירה, כואבת ומכאיבה לשלטון במקומות הכואבים. אמנות שכיום, ספק אם הייתה יכולה להתקיים.


 

תגובות

  • אלבום ביום - פינת האלבום היומי - מוזינג מגזין מוזיקה
  • "פילים במדבר" - סרט דוקומנטרי בהפקת Moozing על פסטיבל אינדינגב - מוזינג מגזין מוזיקה
Moozing © Copyright 2014, All Rights Reserved בניית אתרים  בניית אתרים מוזינג - מגזין מוזיקה פותח ע"י